הפלאה על כתובות ק״ד

מהדורה: ספר הפלאה, למברג תר"כ

מפרשים:
1 גמרא אראלים ומצוקים וכו'. ענינו מפני שדימה הכתוב פטירת הצדיק לשקיעת השמש כמ"ש בפסוק וזרח השמש עד שלא שקעה שמשו וכו' והטעם משום דאמרינן במגילה דף ט"ו צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות וכו' וכן הוא בשמש שבשקיעתה לא נפחתה מלהאיר אלא שכשהיא מתחת לארץ ואין רואין אותה וז"ש הכתוב ובא השמש אל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הוא בצדיק שלא נחשך שמשו ומאיר לעליונים ושמחים בתורתו כמפורש בכמה מקומות וכו הוא בעמוס סימן ה' והבאתי השמש בצהרים שפירש"י דקאי על מיתת יאשיה ומ"ש בצהרים נראה מתוך שלא השלים שנותיו ובעוצם זריחתו נשקע שלא בעונתו. ועפ"ז יש לפרש המדרש ויקרבו ימי ישראל למות אמר לו הקב"ה חייך נטמן אתה ולא מת אתה א"כ מהו ויקרבו ימי ישראל היום קובל עליך. נראה פירושו נטמן ונעלם אתה מן הדור אבל בכל מקום שתהיה חי אתה וז"ש ויקרבו ימי שהיום ר"ל הזמן קובל עליך שנעלם מן הדור שהיה באותו הזמן שנתעלה למעלה הזמן כידוע. שכל שהוא תחת השמש הוא תחת הזמן כמו שנאמר והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים. ובפרושי תורה הארכתי בזה בפנים אחרים ואין כאן מקומו:
2 שם ולא נהנתי וכו'. וכתבו התוס' דאמרינן במדרש עד שאדם וכו'. אם אמרתי לבאר זה יאריכו עלי הדברים ואין זה כוונתי כאן. מ"מ אפרש קצת. וע"ז אמר הכתוב ה' רועי לא אחסר בנאות דשא וגו'. הנה המעלה ראשונה הוא שלא יהיה מאותן העם המתאוים ואין חצי תאותם בידם ויותר מה שיהא לו יותר מתאוה וע"ז אמר שלמה נותן לעשיר אך למחסור שמה שהוא נותן לו יותר חסר לו יותר ואמר לשון אך שהוא משמעות חצי כפירש"י בפסחים דף ה' אך הוא חץ ע"ש שבאמת הוא אין חצי תאותו בידו א"כ הוא מוסיף חצי תאותו עליו וזהו הנקרא באמת דל כמ"ש חז"ל איזה עשיר השמח בחלקו וע"ד צחות פרשתי בחידושי בפסוק אל תגזול דל כי דל הוא. כי לא הזהיר על גזילת עני דוקא עד שיאמר הטעם ע"ז כי דל הוא. אלא ענינו על הדל בדעתו אל תאמר כי אם ימנע ממנו עשרו הוא טובתו כיון שכל מה שיש לו יותר מתאוה. א"כ אם יחסר לו ימעט דאגתו ותאותו. ועל זה אמר כי אין זה טובתו כי באמת בתחלת התאוה לא יתאוה יותר מכפל מה שיש לו. אבל כיון שכבר בא לתאות הגדולה אף אם יאבד עשרו לא ירויח מזה דאגתו כי יתעצב יותר בענין רע כמו שהעיד עליו הכתוב ואבד העושר ההוא בענין רע וגו' וז"ש כי דל הוא כבר ואין תועלת בפחיתת דמים. אמנם יש מעלה יותר נוספת מזה השמח בחלקו והוא שאמרה תורה בפרשת נצבים והותריך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך והוא מ"ש חז"ל והריקותי לכם ברכה עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואמר ביציאת מצרים וישאילום בע"כ דישראל והוא שבקש השי"ת מישראל דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ואמרו חז"ל בבקשה מכם שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו בהם קיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים כי עיקר הברכה שימאס עליו ברב טובו עד שהוא לטורח עליו ולמשא וכמ"ש בחידושי תורה בפסוק ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב שהיה עליו למשא ופירשנו שם מ"ש חז"ל שלא יאמר אותו צדיק וכו' ולא אמר שרצה לקיים באמת הבטחתו יתברך שיצאו ברכוש גדול אך הענין הוא דאם רצה השי"ת שישאלו למה היה לו להקב"ה בברכה יתירה זו להיות להם לטורח ולמשא ולבקש מהם שישאלו כי היה די אם ימצאו כל סיפוקם וישבעו כרצונם אחר שישאלו כל מה שיוכלו לשאול אלא כדי להראות שביעה זו לאברהם אבינו ע"ה א"א כי אם ע"י שהוצרך לבקש מהם וזהו המעלה הגדולה במעלת הצדיקים אשר אדיר כל חפצם בדביקות נשמתם בתורת ה' ובמצותיו עד שיהיה להם לעול ולמשא כל תענוגי הגוף ואודותיו וז"ש דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' כי לא היה כוונתם כי מי שהשפיעו ה' טוב ימנע מכל טובו ויאכל פת במלח דוקא אלא שישתוה בעיניו כל טוב כמו פת במלח ולא יתכוון להנאת גופו כלל וכמ"ש בעירובין דף כ"ב מי שלימי קורמי באגמי וכו' וזה היה מעלת רבינו הקדוש כי שלחנו היה שלחן מלכים וכמ"ש שלא פסקה מעל שלחנו וכו' אפ"ה לא התכוין להנאתו אפילו באצבע הקטנה וכל יגיעתו ומחשבתו היה בדביקות התורה וכמו שאמרו חז"ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי אף שימצאו מנוח ומרגוע לנפשם עוד יכספו לעלות ממנוחה למנוחה יתירה עד לאין סוף וזש"ה בנאות דשה ירביצני ר"ל שיעלה במעלה זו שיהיה בבחינת עה"ז כאלו רובץ במקומו ומסתפק עצמו בעשב השדה ועל מי מנוחות הוא מדרגות עולם הבא שהוא עולם שכולו מנוחה לחיי עולמים ינהלני בחיי מחיל אל חיל וכענין שאחז"ל עולמך תראה בחייך. ואמר עוד נפשי ישובב ינחני וגו' כשיגיע זמן מנוחות שתשוב הנפש אל אלקים ינחני במעגלי צדק ממעלה למעלה ואמר למען שמו כמ"ש חז"ל עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה שנאמר וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקינו. וז"ש במעגלי צדק למען שמו. וז"ש רבי הואיל וזכיתי למעלות האלו יה"ר שתהא מנוחתי בכבוד. ויש לנו בזה אריכות בס"ד והמה בכתובים אצלינו בפרושי התורה. ואין להאריך כאן יותר:
3 מתניתין פירש"י גובה כתובתה כשתרצה. לכאורה נראה כוונתו משום דבעי לקמן מהו שתשלש והיינו ע"כ משום דר"מ לשיטתו דס"ל לעיל דף צ"ד ע"ב דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואף שקיבלה מקצת כתובה יש לה מזונות דאל"ה מאי קמיבעיא ליה דא"כ אבידה מזונותיה בשנה ראשונה. אך לפמ"ש הרא"ש שם דעכ"פ יכולין היתומים לחלק כתובתה כשקיבלה מקצת דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה ותניח פרוטה א"כ קשה דהל"ל דה"נ אי אפשר לומר שתשלש דאם כן כבר קיבלה מקצת בשנה ראשונה ויכולים לסלקה א"כ מאי אהני בגליל שנתנו הברירה בידה הא עכ"פ יכולים לסלקה מ"מ נראה דאין מזה הוכחה נגד הרא"ש ז"ל דיש לומר דלר"מ שאני דלא שייך סברתו של הרא"ש ז"ל דא"כ מאי אהני כל אשה תגבה כתובתה ותניח פרוטה אחת דלדברי ר"מ כשהיא בבית בעלה כמ"ש לה את תהא יתבא בביתי אם תגבה כתובתה ינוכה ממזונותיה לפי ערך הקבלה דאם תקבל מחצית הכתובה א"כ אין לה מזונות אלא י"ב שנים ומחצה דכבר עשתה טובה כנגד מחצה כתובתה וכ"ש אם תשאר פרוטה לא יהיה לה אלא זמן מועט שעשתה בו טובה פרוטה ולא הוצרכו לתקנה זו לר"מ אבל לדידן דקי"ל התם כר"מ ולא הכא ע"כ צ"ל דכשקיבלה מקצת הכתובה יכולין לסלקה משום דאל"כ כל אשה וכו' כמ"ש הרא"ש בסמוך ודוק: ועיין מ"ש לקמן בגמרא בס"ד:
4 בגמרא א"ל אביי וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל בדברי התוס' ד"ה ומרתא וכו' דה"ל להקשות בכתובה מנה ומאתים ובזה לא שייך שנויא דלפום גמלא שיחנא ע"כ. ונלענ"ד דבאמת יש לומר דיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כשיעור כתובת מאתים אלא דבעינן הוכחא ע"ז דלא אתי ספק פרעון ומוציא מידי ודאי חוב וההוכחא הוא מדלא תבעה כ"ה שנים דל"ל לר"מ משום כיסופא בבית בעלה ול"ל נמי סברא דמחילה כמו שיבואר בס"ד אלא דס"ל מדלא תבעה ש"מ שעשתה טובה וא"כ אין חילוק בין בתולה לאלמנה שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובת מאתים אלא עיקר הקושיא אהא דקאמר שיש בכ"ה שנים וכו' ואיך שייך זה המשך זמן שוה לעניה. ולמרתא בת בייתוס וע"ז קאמר לפום גמלא שיחנא. ובזה א"ש הא דבעי אח"כ מהו שתשלש דהוא דוקא לבתר דמשני לפום גמלא שיחנא דלפמ"ש דהטעם משום דלא תבעה א"כ מה"ת נימא שתשלש דהא ליכא הוכחה עד כ"ה שנה וסברא זו דבעינן הוכחה היה מוכרח מדמשוה בתולה לאלמנה אבל לבתר דמשני לפום גמלא שיחנא יש לומר דלאו בתביעה תליא מלתא כלל אלא לפי ערך כתובתה כמ"ש התוס' באמת והיינו דמיבעיא ליה אי נימא דלא בעינן הוכחה לר"מ ותשלש והא דשוה בתולה ואלמנה היינו משום סברא דלפום גמלא שיחנא אי נימא דאפ"ה בעינן ע"כ הוכחא משום דלא שייך אלא בעשירה ועניה ולא בערך הכתובה בבתולה ואלמנה ושפיר מבעיא ליה. שוב מצאתי בספר שיטה מקובצת סברא זו דלר"מ נמי הטעם הוא דמוכח מדלא תבעה ודוק:
5 שם בגמרא איבעיא להו מהו שתשלש וכו'. לכאורה אין מקום ספק בזה דלמה לא תשלש לפי ערך הטובה אם לא כמ"ש דר"מ נמי משום דלא תבעה כ"ה שנים ונלע"ד דיש לומר לפי מאי דקי"ל לעיל ר"פ אלמנה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי א"כ יש לומר כיון דעכ"פ הדבר אינו בבירור שעשתה טובה א"כ אין יכולין להוציא הנכסים מחזקתה אך לפמ"ש שם דעיקר הטעם דהנכסים בחזקתה הוא משום דמשועבדים הכל למזונותיה דהוא דבר שאינו קצוב א"כ יש לומר דוקא לאחר כ"ה שנים דהם יכולים לומר שכבר קיבלה כל הכתובה וא"ל מזונות גם כן כדלקמן לרבנן א"כ אין הנכסים בחזקתה אבל בתוך כ"ה שנים עדיין עכ"פ הנכסים בחזקתה למזונות לר"מ דס"ל דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף כנ"ל במתניתין ולפ"ז מוכרח יותר מה שפירש"י במתניתין גובה כתובתה אם תרצה כמ"ש לעיל בר"פ אלמנה דיש לומר דהיכא דהיורשים יכולין לסלק כתובתה ולא לזונה כגון בקיבלה מקצת כתובה לפמ"ש הרא"ש כנ"ל א"כ אין הנכסים בחזקתה ואכתי ליכא למבעיא צ"ל כנ"ל דלר"מ זה אינו דלא שייך סברת הרא"ש ז"ל לדידיה כמ"ש במתניתין ודוק:
6 שם אמר רב יהודה אמר רב וכו' ל"ש אלא שאין השטר הכתובה בידה וכו'. לכאורה היה נראה דמיירי במקום שכותביה כתובה ואיכא ריעותא דרב ס"ל דיכולים בכה"ג לטעון פרעתי ומיירי בשחייב מודה שלא פרעו ובזה א"ש הא דאנו אומרים שמחלה מדלא תבעה ולא אמרינן דתאומן שתבעה באמת ואפילו היא מודה שלא תבעה אכתי קשה דתאומן שלא מחלה במיגו שתבעה ודוחק לומר דהיה לה לתבוע בבית דין דא"כ תפסיד מזונות ויבוא' לקמן בס"ד ולפמ"ש דלרב היורשים באמת נאמנים לומר פרעתי אם כן הם נאמנים שלא תבעה במיגו דפרעתי אבל כשהכתובה תחת ידה נאמנת דלא מחלה. ובזה א"ש הא דהעיד כן משום ר' יוסי דהא למ"ד אין כותבין שובר כתבו התוס' לעיל דף פ"ט דבמקום שכותבין כתובה ולא הוציאה כתובתה א"צ לשלם דיכול לבא ריעותא מזה אלא דר' יוסי לשיטתיה דס"ל כותבין שובר מיהו מסוגיא משמע דאצ"ל חייב מודה אלא בגרושה וב"ח אבל במתניתין אפילו למסקנא מיירי בענין שאין היורשים יכולים לטעון פרעתי אפ"ה אמרינן דמחלה וצ"ל דכשהכתובה יוצא מתחת ידה איכא ראיה להיפך מדלא קרעה כתובתה. וצ"ל עוד דאינה נאמנת במיגו דתבעה משום דהיה לה לתבוע בפני עדים כמו שיבואר בסמוך בס"ד אבל אין לומר משום דה"ל מיגו דהעזה דקי"ל דאמרינן מיגו דהעזה לפטור מממון כמבואר בש"כ ס"ס פ"ב ולהפוסקים בח"מ ס"ס פ"ב דלא אמרינן מיגו להוציא יש לומר דהיינו טעמא לחלק בין שטר כתובה יוצא מתחת ידה דהא היכא דאיכא שטרא מעליא לכ"ע אמרינן מיגו להוציא. כדאיתא שם א"כ כששטר כתובה יוצא מתחת ידה נאמנת במיגו דתבעה אבל כשאין שטר כתובה בידה ה"ל מיגו להוציא. ובזה א"ש לישנא דברייתא דבי בר קזא דתבעה כתובתה ה"ה כבתחלה ואם היה שטר כתובה וכו' דסמכו ענין זה לזה דמש"ה מועיל שטר כתובתה משום דנאמנת במיגו דתבעה אפילו להוציא כיון שהשטר כתובה בידה. ולכאורה היה נראה לפענ"ד דלהפוסקים בח"מ סימן רמ"א שהביאנו לעיל ר"פ אע"פ דס"ל דאין מועיל מחילה בע"פ כשיש שטר או משכון תחת ידה המלוה א"ש טפי דהיינו טעמא דכששטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה דאפילו מחילה אינו מועיל ויכולה לחזור בה. מיהו זה אינו לפמ"ש לעיל בדף נ"א דמשמע דר' יוסי דס"ל בדף נ"ו רשאי דמועיל מחילה בע"פ אפילו היכא דאיכא כתובה א"כ מ"ט דר' יוסי הכא. ותו דלרב דס"ל דאינו גובה כ"א בעידי מיתה אין ראיה כל כך משטר כתובה כמו שכתבו התוס' ועיין בסמוך ודוק:
7 שם ילמדנו וכו' והלכה כדברי מי וכו'. משמע דהאי בששטר כתובה קאי אדר"מ גם כן דיש לומר דר"מ מודה באין שטר כתובה בידה. דאי אחכמים בלבד הל"ל אפילו בשטר כתובה כדאמרינן לעיל לר' אליעזר. ולפ"ז ה"מ ר"מ לאפלוגי בבית אביה ג"כ כשאין שטר כתובה בידה וניחא ליה לאפלוגי הכל בכתובה תחת ידה. אבל באלמנה בבית בעלה משמע דאין לחלק בין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולומר דאי ביש שטר כתובה בידה מחלוקת דמודים חכמים באין שטר כתובה דאינו גובה אלא עד כ"ה שנה דבזה לא שייכים הטעמים שכתבנו לעיל דאיכא מיגו כשיש שטר כתובה בידה לומר דתבעה. או מדלא החזירא ש"מ דלא עשתה טובה דבשלמא במחילה מדעתה הוא. אבל בטובה לא היה כונתה על קבלת כתובתה. וכ"ש לדעת הפוסקים שכתבנו לעיל דס"ל דלא מהני מחילה. ובזה מובן מ"ש רש"י במתניתין בדברי חכמים שלא הוזכרו כלל כ"ה שנה לענין טובה. ואין בזה ספק אפילו באין שטר כתובה בידה. מיהו הלשון משמע דאין לחלק בין ר"מ לדרבנן בכולה מתניתין ולפמ"ש לעיל דאף בבית בעלה הוא מדלא תבעה וכמ"ש בספר שיטה מקובצת יש לחלק נמי בין שטר כתובה יוצא דהא צ"ל מדלא תבעה היה כוונתה על הפירעון וגם איכא מיגו דתבעה כנ"ל וק"ל:
8 שם כי אתא וכו'. גירסת הרי"ף אבל תוספת אין לה. ותמהו עליו הר"ן והש"ך דהא תוספת יותר דומה לחוב ונלענ"ד לפרש דודאי בשטר אחד על עיקר ותוספת אדרבא השטר מוכיח טפי על התוס' דהא עיקר כתובה ה"ל תנאי בית דין וכ"ש לרב דס"ל כתובה גובה תוספת אלא נלענ"ד דמיירי בשני שטרות וכמ"ש לעיל בר"פ אע"פ בתוס' ד"ה ולפוגמת ע"ש ומיירי כשאין שטר על התוספת בידה רק עיקר על כתובה וס"ל לבר קפרא דלא אמרינן מדהשטר כתובה תחת ידה ש"מ דלא מחלה על כתובתה וכ"ש דלא מחלה על התוספת דחזינן דאין ראיה משתיקתה. אלא אמרינן דמחלה התוספת כיון דמוכחא מילתא דאין שטר על התוספת בידה. ור' יוחנן ס"ל כר' ינאי דתנאי כתובה ככתובה וכיון שלא מחלה עיקר כתובה ה"ה התוספת וממילא מתורץ קושית התוס' ד"ה אמר רב הונא דמאי ראיה משטר כתובה וכו' דכתבו המפרשים דהא צריכה בשביל התוספת. דהא לפמ"ש דבשני שטרות מיירי א"כ בשטר כתובה לא נכתב בו תוספת כלל. ואפילו לגירסת הואיל ואינו גובה. מ"מ יש לומר מדנקיטא שטר כתובה אף שלא נזכר בו תוספת ע"כ הוא שלא יאומנו היתומים לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי או דאלמנה נשאה ש"מ דלא מחלה וכבר כתבנו בר"פ אע"פ דמתורץ בזה דברי הרי"ף מ"ש עליו הרא"ש ע"ש ודוק:
9 שם גמרא או אשקיאן וכו'. נלע"ד הא דמחזיק ליה טובה דמצינו בסוף שבועות דף מ"ו דפליגי רב ורב אבא דרב סבר אין אדם מוריש שבועה לבניו ור' אבא ס"ל דצריך לשלם כדמייתי שם מנסכא דר' אבא ומקשה התם על רב ממתניתין דיורשים מזכירין כתובתה ומשני בנשבעה ומתה ויש לומר דרב אבא מסתייע ממתניתין דדוחק לאוקמי בנשבעה משום שאין דרך שתשבע אלא בסוף בשעת גביה רק דהמ"ל דתוספת לא בעי שבועה דהא הא דכתובה צריך שבועה אע"ג דהוי תוך זמנו הוא משום דה"ל תנאי בית דין כמ"ש תוס' בגיטין משא"כ בתוספת ואף דר' ינאי דס"ל הכא דלא שנא בין כתובה לתוספת ס"ל לענין שבועה נמי כדאיתא בר"פ אע"פ מ"מ יש לומר דרב ס"ל הכי באמת דלאו הא בהא תליא כמ"ש שם וא"כ ה"מ לאוקמי בתוספת כתובה דלא בעי שבועה אלא כיון דאמר רב הכא דתוספת יש לה שפיר שאל לו אמר רב הכי דהא תקשה על רב דס"ל אין אדם מוריש א"נ אשקיאן משום דמזה מסייע לרב אבא ורב באמת צריך לדחוק כשנשבעה ומתה: ודוק:
10 עוד יש לומר באופן אחר והוא די"ל קושית התוס' בד"ה אמר רב הונא וכו' תימה וכו' דבאמת הוא דאמר רב לעיל בשאין שטר כתובה לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא משמיה דר' יוסי ואדרבא כבר כתבנו דר' יוסי לשיטתיה דס"ל כותבין שובר אבל רב דס"ל בפרק גט פשוט אין כותבין שובר באמת מוקי לה בשטר כתובה תחת ידה. ולפ"ז יש לומר דה"מ לשנוי אהא דמקשה הש"ס שם אמתניתין דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדמשני שם אאידך ברייתא דמתניתין אתיא כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומיירי בששטר כתובה תחת ידה אבל כיון דקאמר הכא אבל תוספת יש לה ורב ס"ל גט הגובה עיקר. כתובה גובה תוספת. נמצא אין ראיה משטר כתובה על העיקר ולא שייך לומר כגבוי דמי וזהו דקאמר אשתיקן משום דקשה לרב או אשקיין משום דמסייע לך כנ"ל ודוק:
11 רש"י בד"ה אינתת אחוה ומת בלא בנים וכו' והא דלא פירש שנשא בת אחיו ואע"ג דבעל לוקח הוי מ"מ היה חייב במזונותיה דהא קי"ל דלגבי אלמנה ה"ל בעל כיורש כדאיתא בב"ב דף קל"ט מ"מ מדטעי רבה בר שילא לכתוב האדרכתא סתם על נכסים ר"ח משום דמה לי מהני כדקאמר בסמוך ואם היה החוב על נכסי מלוג של אשתו שירשה אין שייך לומר מה לי מהני דלמה ישלם מנכסים שלו משמע דהוא בעצמו היה היורש. וק"ל:
12 הן לצדק ימלך ולמשפט ישר . עוד אודנו כי עזרני לגמור פרק שנים עשר כן יגמור בעדי וחסדו אל יסד . ושמן הטוג על ראשי לא יחסר . בפרק שלשה עשר .:
13 פרק שני דייני
14 תוס' ד"ה שני דייני וכו'. אדמון וחנן בן אבישלום הכי גריס ר"ת וכו'. לכאורה נראה דודאי מודה ר"ת דהיכא דאיכא ג"כ אדם אחר צדיק בשם זה שנקרא הרשע מותר לקרות בשמו כמ"ש התוס' בסמוך גבי שבנא וכן מוכח ע"כ משם מנשה שהוא נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא ואפ"ה מצינו שנקרא אמורא בשמו בס"פ כיצד אמר רב מנשה וכיוצא בו רבות ואפ"ה הגיה ר"ת הכא וגבי שבנא אף דיש לומר שהיה ידוע להם שהיה לאדם צדיק שם אבשלום או שבנא מ"מ ס"ל לר"ת דלא יסמוך אדם על זה לקרות בשם אבשלום דשמא היה שם התנא אבישלום כיון דמצינו שם זה בפסוק וטעות נפל בספרים אך לפ"ז צ"ל דאפילו למאי דקי"ל דאבשלום יש לו חלק לעולם הבא ודוד העלהו אפ"ה לא מסקינן בשמיה והתוס' לא כתבו אלא דלרבי מוכח טפי דאל"ה אין נ"מ לדינא כיון דקי"ל דיש לו חלק לעולם הבא אין הכרח להגיה אפילו אליבא דרבי דיש לומר שהיה ידוע להם שהיה עוד איזה אדם צדיק שנקרא אבשלום דלא כמ"ש בספר שמות ונלענ"ד דמוכח משבנא דמה"ת נימא דאין לו חלק לעולם הבא דלא נמנה אלא ד' הדיוטות אך לפ"ז קשה דהא מצינו גם שם אבשלום בדברי הימים סימן י"א ואחריה לקח את מעכה בת אבשלום ותלד לו את אביה וגו' ובפסוק שאחריו ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום והוא אותו אבשלום עצמו שכתבו התוס' שנקרא ג"כ אבישלום במלכים ט"ו וצ"ל דכיון שנקרא ג"כ אבישלום גרע שלא לקרות עוד אבשילום דיש לומר ששינו שמו לקרות אבישלום הואיל דלא מסקינן. שוב מצאתי לרש"ל שכתב שם אבישלום נגזר משם אבשלום אלא דלא מסקינן בשמיה ובספר שמות הקשה עליו דהא מדברי תוספות משמע דתרי גברא הוי אבשלום ואבישלום. ולענ"ד נראה דכוונת מהרש"ל כמ"ש דמפורש בדברי הימים דאותו אבישלום היה שמו ג"כ אבשלום ושפיר קאמר דנגזר משם אבשלום ויותר נראה דסבירא ליה לר"ת דודאי בשם הרגיל כמו שם מנשה שכתבנו אין לפסול השם בשביל שנמצא אדם רשע ששמו מנשה וכמ"ש התוס' בשבת דף י"ב דאין חשש בשם אברהם אפילו נקרא ג"כ אדם רשע וכו' אבל בשם פלאי שאין רגילין בו אפילו נמצא ג"כ צדיק שנקרא בשם זה אין לקרות בשמו כיון דאין הכל יודעין. דוגמא לזה מצינו בי"ד סימן רמ"ב סעיף ט"ו בשם רבו דאסור לקרות לאחרים ששמם כשמו אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בשמו וכה"ג מצינו בשמות המלאכים דכל שם שאין רגילין הרבה בני אדם לקרות בשמם אין להזכירו ולדעתי נראה דיש לפרש דזהו שאמר המלאך למנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי ר"ל דאין לך להזכיר שם מלאך כיון שהוא פלאי שאין בני אדם רגילין לקרות כן א"כ יש לומר דס"ל לר"ת דשם אבשלום ושם שבנא וכיוצא בו אף אם נמצא אדם שהיה שמו כן אפ"ה אין לקרות בשם זה וק"ל: